יהלומים
הצילו
תערוכה קבוצתית
אוצרת: אפרת לבני
רוטשילד 69, ת״א (גלריה אספיס)

The bird of mourning (“Oh, that I had wings like a dove! I would fly away and find rest”).
Wood. 2023

הציפור הסוגרת את התערוכה היא פסל קיר מאת מינה ריינגולד (2023, עמ' 85-84) - ציפור גדולה עשויה שברי עץ שחוברו והודבקו יחדיו, כמו עוף החול המרים עצמו מן האפר או כמו רפסודה שהתנפצה על הגלים ובמעשה קסם לבשה צורה חדשה. הציפור נושאת את ילדה-גוזלה ועפה הרחק מכאן. כותרת העבודה, "ציפור האבל ('מי־יתן־לי אבר כיונה אעופה ואשכנה')", מחזקת את הקשר למעגל המוות והתחייה.הציטוט לקוח מתהילים נ"ה, פרק שכולו תחינה להצלה ומילוט - ולא מפני אויב חיצוני אלא מפני העוולה, המרמה והרוע אשר בתוך עמי, בתוך עירי, בתוך קהילתי, בקרב האנשים הסובבים אותי:
״וָאֹמַר מִי-יִתֶּן-לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה; אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד; אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה. אָחִישׁ מִפְלָט לִי; מֵרוּחַ סֹעָה וּסְעָר. בַּלַּע אֲדֹנָי פַלַּג לְשֹׁנָם: כִּי-רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר. יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֶנָּה עַל-חוֹמֹתֶיהָ; וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ. הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ; וְלֹא-יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה. כִּי לֹא-אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא—לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל; וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ. וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי; אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִ. אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד; בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. יַשִּׁימָוֶת עֲלֵימוֹ; יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים, כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם.״
(פסוקים ז'-ט"ז)
יהלומים
התערוכה "הצילו" נאצרה ברוח הזמן שבעקבות 7 באוקטובר 2023 והיטיבה לבטא את תחושות המועקה והמחנק. מפתיע שהיא עשתה זאת באמצעות עבודות שנרכשו במשך שנים רבות ונוצרו בתקופות שונות ובצל אירועים שונים. למרות הפערים הללו, ואולי דווקא בגללם, הבחירה של העבודות וההצבה שלהן יחדיו הצליחה לנסח היטב את הכאן והעכשיו. העבודות כאילו נקראו להתכנס ולשמש עדות על תהליך טרגי של אסון מתגלגל. כל יצירה לעצמה היא יהלום, מצד אחד המפגש עמה הולם בך אך מצד אחר היא גם מנצנצת – וביחד יש בהן מן האור של היופי והנחמה שבאמנות.
עמוס שוקן
הצלה דרושה, ומאז 7 באוקטובר בחריפות יתר, אך בפועל היא נחוצה זה שנים, כשאירועים אלימים רודפים זה אחר זה ומובילים להרס והרג, לשגרה של עוולות והתעמרות, להידרדרות מוסרית ומעשית, להחמצה על גבי החמצה. צעד צעד, גוברים הסבל והכאב. זוהי הכרוניקה של כוחנות ואדנות ישראלית, של נרקיסיזם ופנאטיות, של מעגלי דם ונקמה. זוהי הכרוניקה של "צדקת הדרך", והיא כאן כבר מההתחלה.
אפרת לבני

צילום: אוסף "הארץ"