׳לשולמית, כהבטחתי, באהבה׳, ליאורה קפלן
גלריה ברוורמן בת״א,
אוצרת: עדי גורה
אפריל 2025.
בחלל הרחב של גלריה ברוורמן, מפוזרים אחד עשר פסלים - אובייקטים עומדים, תלויים ושכובים.הפסלים עשויים מענפים דקים קלועים ולוחות עץ, לבני איטונג, כלי קיבול קרמיים בשחור וירוק, חימר שחור שעבר שריפה אחת ונשאר אפור, רשת לולים, ברזל ופליז.
הטוטמים המוכרים של ליאורה קפלן, מזרקות השפע, ההתפרצות מעלה או הטייה של התמתחות חומרית לצד עברו רדוקציה רצינית למסלול חדש. מתוך המכלול, שניים מהם, קרובים אל ההוליסטיות הצורנית שהופיעה בתערוכת היחיד שלה בCCA. בתערוכה מתרחש אירוע אחר, יש בו נועזות הקשורה בשחרור שליטה ובהשארת קצוות פרומים רבים. הראווה נוכחת והאובייקט ״המתרפק על יופיו״, המודע להיותו מוצג נוכח, אך עם המוטיבציה הזו, משודרת יצירה שנעשתה בחיפזון, ואולי בכוונה.העבודות מפוזרות בחלל בחופשיות חסרת היררכיה, כאשר מרגיש כי כל עבודה, היא חלק מזוג ולפעמים הזוג קורץ לעבודה אחרת נוספת להתחבר אליו. הזוגות לרוב ממוקמים בסמיכות ובמקרים מעטים ישנה הפרדה וריחוק.
בתערוכה, קפלן כהרגלה, מערבבת בכל אחד מהפסלים מפגשים חומריים ומספר מלאכות יחד. פסליה מורכבים על ידה כעמוד שדרה בו היא מלחימה חוליות מעולמות וזמנים שונים. לפעמים, המפגשים בין הצבעים והטקסטורות הרמוניים ולפעמים ההיבריד תמוה, צורם ומהדהד את האתיקה של אקט הניכוס. העבודות חוגגות את הקראפט ונראות כמעט כמשוויצות בו. נראה שלמידת המלאכה - היד הקולעת ענפים, המרתכת חיבורים וזו הבונה קובץ חיתוך למכונת הCNC - מהוות חלק משמעותי מהתוכן. הפסלים, מפגישים בין שפות - צורניות גיאומטרית של צילינדר, מלבן וטרפז, יחד עם צורות אורגניות של דלועיים, זרעים, גלים ופיתולים. הצורניות המגוונת, נמצאת בפרגמנטים שאומצו כרדי מייד ובאלה שנוצרו בהתאמה אליהם.

מקבץ אחד עשוי פסל אנכי של לבני איטונג ארוכות, ממוסגרות בברזל ועץ ועליהם מתוח מעין זרע של פרי מוארך בחימר. פסל האישה ההיסטרית של לואיז ברוז׳אה עולה כאן, רק שבמקום, זוג גפיים מכל צד, הוא נסמך פחות יציב, על חוד אחד מכל עבר. בקו ישר מעל קצהו האחד, נראה חרוט או קונוס הפוך כמו כידון תלוי בשרשרת מלמעלה. בדיוק בנקודה שאם ישתחרר, ייפול על קצה החוד וכמו בעבודת הוידאו המשחקית של פישלי & וייס, יתחיל מעגליות מכנית של סיבה ותוצאה. אחד הפסלים המרהיבים הוא פסל שכמעט כולו נבנה בטכניקת הקליעה של הענפים הדקים, הוא יוצר מעין שמלה שמכל כיוון, מודגשים חמוקיים עסיסיים, של פיגורה נעדרת. הפסל מלא תנועה והעמלנות והמחויבות ביצירתו, מהווים מוקד למשיכה. הוא מקבל את החן שלו, מכיוון שהוא עסוק בהתמדה בפעולה, מבלי לחפש חיבורים שישלימו אותו כאילו היה אובייקט חסר. באופן כללי, עולה מהפעולה של יצירת טוטם הכלאיים, הצבעה על כך שהאלמנטים כפי שהם, אינם מספיקים ועליהם, להתייצב למסדר שיישר אותם בכדי שיזהרו בעוצמה.


בתערוכה, יש גם שתי עבודות ארכיטקטוניות שבונות מלבנים מזבח דמוי הפדסטל עליו שואג האריה מתל חי. נראה שיש ניסיון לייצר מבנים יציבים בתוך אינספור הפסלים העומדים כקווים אנכיים תלת מימדיים. הארעיות מורגשת, המבנים עשויי איטונג פריך, והפסלים נראים בעלי הטיה, כזו שנראית שלא נעשתה במכוון. הם אינם מצליחים להיות ישרים ובמקום מקרינים מהירות של תקיעת יתד בכדי ליצור מרחב, עובדה בשטח. כל פסל בתערוכה, משרת כפרופלור גדול שבתנופת האוויר שולח כל פעם לנקודה אחרת בחלל, פולט אותנו הרחק מאיתנו. יחד עם הפלטה הצבעונית של החום, השחור, האפור והירקרק המשדרת אנרגיה נמוכה, נמסרת תחושה של הימצאות בעיר של חולות. חלק מהפסלים נראים כשאריות שנשכחו או כעצמים שעתידים להתכסות בחול ולהישכח.
בפינה אחת, נמצאים שלושה אלמנטים - פסלים וחומרי גלם - חבל ימאים עבה ושחור תלוי שהוא מעוגל ללולאה בקצהו שנוגע ברצפה כמו מסמן את האפשרות של חבל לכרוך דבר מה. לצידו, ניצב מוט דקיק של חימר הנמעך ביד אחת בכמות המינימלית הנדרשת לפעולת הלחיצה והליפוף של השלד הפנימי ובמרחק קטן מהזוג, נמצא טוטם שחלקו התחתון עשוי קונסטרוקציות ברזל רנדומליות וחלקו העליון, מבנה כדורי מתפתח המנכיח דרך צורת העבודה והחומרים של רשת הלולים והחימר, פרטצ'יות ארעית של אתר בנייה בדמות פסליה של רות אסאווה.
הנאמנות להגיון התחבירי של פיסול הטוטם הזר, העבודה במגוון מלאכות קדומות וצירוף קרמיקות מעשה יוצרות מתעשיית העבר הישראלית מעידים על פרובלמטיקה שבבסיס עבודותיה של קפלן. כל הבחירות הפיסוליות והן ההצבה, מעידים או משקפים יחסי כוח המתקיימים בתערוכה, במתכוון או שלא. הטוטם, חיה או צמח מקודשים, עומדים כייצוג ליישות רוחנית בעלת כוחות וערכים, מולם וסביבם קבוצה מסוימת מבקשת להתלכד. הייצוג הפיזי, הפיסולי המוכר, הוא שני לקיום המיסטי. כאשר בת תרבות שאינה ילידית באה במגע עם צורניות שבטית, שהיא חלק מהקשר רחב יותר של פולחן, היא מעוררת. האם מדובר ברצון לשכפול צורני בלבד, מה כל פרגמנט בהרכב מביא למהות הכוללת והאם קיימת כזו. האם קפלן ע״י ההאחדה, מבקשת להשתמש בסגולות של כל חלק בכדי לייצר יישות או פונקציה רוחנית-חברתית גדולה מסך כל החלקים?


מתוך ההבנה, כי טוטם מייצג מערכות אמונה וסט ערכים קולקטיבי ספציפי, מתבקש לנסות להבין בשם אלו ערכים קפלן פועלת. כמו גם, על מה היא מצביעה במפגשים שהיא יוצרת בין הפרגמנטים המתגבשים לאחד ובין עבודה אחת לשנייה. לצד הצורניות הטוטומיסטית, ישנם גם אימוץ עבודת היד המלומדת ושיבוץ כלי הקרמיקה המעוצבים. הפרקטיקה שכוללת במובהק בתוכה את הקונוטציה של המילה אסטרטגיה, מחברת צורניות כה קוטבית שבמקרים מסויימים, עולה תהייה לגבי הבנת האמנית את הגיונם הפנימי של החומרים ואת הכוונה למשמוע שלהם אל תוך תבניות צורניות שיביאו אותה על סיפוקה. הניסיון לערב מלאכות כה רבות, מראה על אמביציה אך גם על צורך להבין את קשר האמנית אל כל מלאכה ואל ההקשרים התרבותיים שהיא מביאה עמה.
הבחירה הפטישסטית בקרמיקה ישראלית, נתפסת כמעין אקט ציוני של האמנית כפילנתרופית שהצליחה לשים ידה עליהם וכעת משאילה את אוספיה לתצוגה, כדי שיזכו לתהילה נוספת. האמנית חותרת להראות אותם אחרת תוך שהיא מרוממת אותם אל הנשגב, גבוה אל מגדל השן. הזרות של קפלן נוכחת ב360 מעלות והריבוי שקיים בנקודות שמניתי, גדל עוד יותר למול כניסת חומרי הבנייה. ההוד וההדר מאוזנים או מונמכים אל עולם שמדבר בשפה של חזרה לבסיס, ליסודות, אל חבל ההצלה של שאלת הבנייה הפיסולית כמשקפת את התסביך הפוליטי בו אנו נמצאים כיום במיקומנו המשותף. יחסי הכוח ארוגים בתוך האוביקטים עצמם, בנקודות החיבור או האי חיבור ובמפגשים שמייצרים ומשקפים השענות ותמיכה, פוטנציאל לסכנה ומילוי הריק.-
הרעש החזק של היומיום שעולה ממיקום הגלריה על רחוב אילת הסואן, נכנס אל פנים הגלריה ומחזק את תחושת הדיסוננס והדיסאוריינטציה שמתקיימת בין הפסלים השונים ובינם לבין החלל והרחוב.
צילום: טל ניסים
תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות