התערוכה מעלה מתוכה עיסוק במספר רב של סוגיות מרתקות כגון: מילטריציה, הצבע הירוק והסוואה, צילום כתיעוד ועוד. המושג הראשון שבחרתי, הוא מיליטריזם בהיקשר של הקמת יישובים חדשים. מיליטריזם הוא דוקטרינה ששמה את הצבא ומערכת הביטחון במרכז החברה ובכך מביאה לשינוי היחס שבין החברה האזרחית והצבאית ולנירמול של הופעות צבאיות במרחב האזרחי.

ארז צפדיה במאמרו ״מיליטריזם והמרחב בישראל״, מצביע על האופן שבו כונן המיליטריזם את מרחבנו. הוא סוקר את פרקטיקת הספר (internal frontier) שגויסה לטובת בניית המדינה הקורית גם בזמן הווה, אשר מקדמת את הרחבת השליטה הטריטוריאלית בשטחי המדינה בהם יש נוכחות של מיעוט אתני, כלומר ערבי לטובת יישוב של קבוצת הלאום הדומיננטית הישראלית-יהודית. פרקטיקה לאומית זו, קשורה למושג הקולוניאליזם הפנימי שבו עשה שימוש אנטוניו גראמשי בכדי לתאר איזורים שסובלים מתת פיתוח בתוך המדינה כתוצאת ממדיניות מפלה בהקצאת משאבים. פרקטיקה זו בהקשר הישראלי מכילה את המנגנונים והכלים של רכישת מקרקעין, הפקעת קרקע וגירוש אוכלוסיה מקומית. ההטמעה של המילטריזם במרחב מחוללת תהליך של ייהוד ודה-ערביזציה של המרחב

במאמרו מראה צפדיה את הקשר שבין התיישבות לביטחון ואת תרומת הסקטור הצבאי כסוכן בתהליך ההתיישבות וככזה המסייע בחיזוק הקשר הזהותי בין האומה והטריטוריה ובהבניית תחושת הבעלות על המרחב. הצבא כארגון פועל בשטח עפ״י עקרונות הניאו-ליברליזם ומכיל בתוכו סגולות מטריאליסטיות המראות את האינטרסים הכלכליים שלו ואת השלכותיהם על המרחב.

קיים קשר מובהק בין שתי התופעות בתערוכתו של עמיר: מסגור אוכלוסייה לאיזור מסוים ושליטה על התרחבותה לטריטוריות נוספות ו״התיישבות״ של גופים ביטחוניים באיזורים ירוקים בצפון שהיו מיושבים בעבר ע״י התושבים הערביים המקומיים. פרטיקות אלה מביאות להנכחת מיתוס ההתיישבות במציאות. המיתוס הנושא עימו את בשורת המודרניזציה והפיתוח מופיע בדמות המבנים העוצמתיים של התעשיות הביטחוניות ולמולו מופיע הכפר הכאוטי ו״הבלתי מסודר״ בצילומי המבנים הארעיים והפגיעים של הפלאחים הפלסטיניים. ניתן לראות בצילומים, כיצד מרחב טבעי ואזרחי, הופך למרחב בנוי צבאי/ביטחוני. מלבד השלכות חברתיות, חלוקתיות וזהותיות באקו סיסטם האנושי, יש לפרקטיקה התיישבותית הביטחונית גם השפעה רב-מימדית על הסביבה הטבעית.

מושג שני הוא מעשה הצילום כתיעוד - עמיר בפרויקטים קודמים כמו ב״ג׳סר אל-זרקא, הלוך-חזור״ וב״להעביר את הזמן בחולות״ פותח נקודות מבט על איזורים ואוכלוסיות מבעד לסיקור תקשורתי. הוא מצלם את חיי היומיום של שולי החברה הישראלית. השימוש בדיסיפלינה של הצילום כדוקומנטציה  הנעשית על ידי אדם מן החוץ, מעלה סוגיות אתיות לגבי הגדרה והכללה של מושא הצילום כיחיד או כקבוצה. בתערוכה זו, עמיר אכן מביט שוב בנסתר מן העין הציבורית, אך בשונה מפרויקטים קודמים שלו, הוא מתמקד במבנים על פני בני אדם. בני האדם נתפסים מבעד לנוף שהוא תוצר של ההחלטות וההשלכות של ההגמוניה השולטת ושל התושבים המנסים לייצר לעצמם מציאות אלטרנטיבית.

בכניסה לגלריה של ארטפורט, נתקלים ב״עמוד אבטחה״, צילום של עמוד מאולתר עם מצלמת אבטחה ולדים הניצב בשדה. הצילום נמצא בתוך מרחב שנראה שהוקצה לתערוכה של הלל רומן. על אף השוני המדיומלי והסגנוני, עולה התהייה לגבי יוצר העבודה, מאחר והיא מרגישה קשורה להלך הרוח הדיסטופי והמאיים של עבודותיו. נראה כי גרוס עבדה עם הצבעוניות של שתי התערוכות הסמוכות: השחור-לבן של רומן שיכול לעמוד כקריאה דיכוטומית של המציאות והטונאליות הרעיונית של הירוק הטעון של עמיר.

עם הירידה לקומה התחתונה למול נוף הצילומים, תלוי על קיר מסדרוני, צילום קטן של מקור מים ובו מתרחצים אנונימיים, כמעט האנשים היחידים בתערוכה כולה. הצילום הזעיר בעל המושא האנושי, שונה מהעבודות הגדולות, אשר מעידות אולי על רצון האמן להראות ולטשטש את ההפרדה בין ה״כאן״ לבין ה״שם״ - הצפון. החלל המחולק לארבע חלקים, בו צילומי הנוף הגדולים, מחזק עבורנו את תחושת השיטוט בין דגימות מציאות שונות. ההצבה של גרוס השוזרת ומערבבת את שני גופי העבודה השונים, מחזקת על אף החציצות את תחושת הנוף הרציף ואת הקשר בין היצירות והתופעות. חיבור המנוגד למציאות של הפרדה והחלפה בין האוכלוסיות השונות הנעשית בלחש ע״י המדינה והתקשורת. החציצות יחד עם הפיזור מייצר חלל היקפי של הצטלבויות המאפשרות הצצה סימולטנית למצבים שונים ומעוררת סקרנות כלפי האחרים.

בחלל הסגור, מוקרנת עבודת הוידיאו ״צומת יאסיף״ ובחלל הצמוד לו מופיעים שלושה צילומים: צילום של מכון ״לשם רפאל״ הנראה קטנטן מבעד לגזע הקטלב האדום, מולו צילום בעל השם הפסטורלי ״נוף בגליל״, בו נראה הכפר ראמייה שעד לשנות ה-60, היה אחד מהיישובים היחידים באיזור והפך עם הזמן למובלעת שמסביבו שכונות חדשות במקום שטחים פתוחים. משמאל, מרחב סלוני פשוט התחום בבדים, רובו ריק מלבד ספות, דלי צבע ודשא סינתטי. צילום שהוא אחד ממספר צילומים המתעדים את התופעה ואשר מלוכדים לרוב יחד תחת השם החוזר ״פינת ישיבה״. בחלל האמצעי, דיפטיך של ״מכון לשם רפאל״ המחלק את המכון לשניים ולשעות בוקר ושעת בין-ערביים. החלוקה מסמנת גם את הקושי להתקרב ולתעד מתקן ביטחוני כמו גם את היותו מנוע הפועל ללא הפסקה. מסביבו צילומים נוספים של פינות ישיבה במצבי בנייה ופיתוח שונים. 

בחלל האחרון, מופיעה עבודת וידיאו של קניון כרמיאל, בו נראת עמדת שמירה נטושה שבתוכה מסך הממשיך להקרין את צילומי האבטחה למרות מצבו. לצד תנועת עוברים ושבים, מתרחש רגע משמעותי בדיאלוג קצרצר בין המנקה הערבייה ועמיר בזמן שהיא כחלק מעבודתה נכנסת לפריים הצילום. עמיר שואל אותה האם היא רוצה שהוא יזוז ובשל חוסר ההבנה - היא שואלת אם ביקש ממנה לזוז, הוא מתקן וחוזר על הצעתו והיא עונה שלא. רגע ה״שיא״ בתוך הטבע שהיה רוצה להיות מופשט, הוא המפגש הטכני והלוקה בחוסר היכולת לתקשר, בין היהודי והערביה. מול כישלון הקניון הקפיטליסטי, ניצב בקצה הגלריה הצילום ״מטרת דמה״, המתעד דגם טנק מתנפח צבאי בין ברושים. הצילום המהפנט והסוריאליסטי, שנראה שלקוח מעולמות הפופ-ארט, עומד כמטרה שגם צריכה להתגלות. פיזור העבודות בחלל הוא מרתק ולא צפוי כמו המציאות עצמה וההיחשפות לחלקים שאליהם אנו לא מודעים ולא רוצים להיות. הפיזור הלא היררכי בין פינות הישיבה למופעי הביטחון, מעלה שאלות על היררכיה ועל ביטחון, על סגירות והתבדלות ועל קרבה ופתיחות.

צילום: רון עמיר