התערוכה גדולה עליי וקשה לעיכול כמו שהמצב הפוליטי גדול על מי שבוחר להיות מודע אליו או להתמודד עמו, היא גדושה ורבודה בכל כך הרבה שכבות גיאולוגיות-חושיות-אינטלקטואליות. אני מוצאת בה השראה רבה לכתוב אך גם קושי גדול. איני מעוניינת לשקף את כל עומקיה, אלא לפרוס סקירה קצרה של רעיונות, עבודות וחוויות שעניינו אותי בשיטוט החוזר שמשך אותי כל פעם לחזור. לכל אחד יש את הזכות לחוות אותה מנקודת מבטו מבלי שאכפה את ראייתי ותפיסת עולמי.

אני חושבת על העיסוק של של אמנית אשכנזיה במה שמוגדר מבחינתי כאיזשהי פנטזיה פלסטינית-ערבית מובהקת, פתיחת הגבולות; יצירת קו חוף מביירות לחיפה, ליפו, לעזה. כל פעם במפגש עם הפולטי והאמנות הפוליטית, אני נעצרת במחשבה על הפולטקלי קורקט. 

האם שאילת השאלות או עיסוק בנושאים מסויימים צריכה להיות מוגבלת רק לציבור מסויים, לקבוצה החווה פגיעה ואפליה או שכבר הקיום של מגבלות כה רבות בסביבת המחייה האנושית צריכה להיות סימן להיפרמות מעט מהפולטיקלי קורקט אל עבר מצב שמאפשר לפתוח את השיח לכולם, את השיח גם לקבוצה החזקה שמצופה ממנה יותר מכל לפעול ולהשמיע את קולה. התערוכה מבוססת על בחירתה האמיצה לטעמי של האמנית להעיר את הצופים לאפשרות שפתיחת הגבולות היא אפשרות קיימת שאותה היא רוצה לחשוב ולדמיין כעת יחד איתנו. זאת אינה תפיסת בעלות על המרחב כמי שעכשיו מדמיינת שמקומה הטבעי הוא במזרח התיכון ויכולה לפנטז בערבית. בחירה זו, לדמיין מרחב פתוח, משותף, עייף מהגדרת גבולות ומהיעדר תקשורת מאפשרת אלטרנטיבה שבה לכל אחד ואחת יש את המקום לזכור ולשכוח.

פלטפורמת ׳גויאבה׳ קיימת כבר חמש שנים, אך זוהי הפעם הראשונה בה מוכנסות העבודות לחלל אחד, לחלל יומיומי - ביתי אך גם בית אבנים הנושא מטען היסטורי המהווה בסיס מתבקש לקיומה הפיזי של ׳גויאבה׳. חלל זה מכיל מספר חדרים; חדרים בהם מוצגות עבודות וידיאו, חדר המכיל כדי זכוכית שבהם פלפלים חריפים עוברים התססה, חדר התרחשות בו משודרות תוכניות רדיו, מתקיימת קבוצת לימוד ובו מתבצע גם פרפורמנס של הפקת ריחות, לצד מטבחון בו הופמן מזמינה את הקהל לעבור מלבד התססה ויזואלית, גם התססה חומרית העוברת דרך הבטן. התערוכה מבקשת לפעול על כל החושים כפי שהמרחב שבו אנו חיים משפיע על כל היבט בחיינו. תוצרי השהות, ביניהם משקה גויאבה חמצמץ, ממרחים חריפים ועוד, יוצרים הדהוד לשאר העבודות שמבקשות בעדינות לשבור מעט את האדישות הן לטעם הסיפורים האישיים והן למחשבות על מרחב פתוח ממגבלות פיזיות ומחשבתיות.

תערוכה זו מבקשת השתהות מהצופה כפי שהיא דורשת מהאמנית להיות נוכחת וכביכול אחראית לחווית המחשבה של הצופה תחת פלטפורמת גויאבה.

לזמן ולריבוי תפקידים חשובים הנוכחים כמעט בכל מדיום ופעולה. הם נוכחים בתהליך התסיסה הנוצר על ידי התרבות חיידקים שנמצאים בתוך אוויר של מרחב מסויים, מרחב התערוכה שהוא גם המרחב הגיאו-פוליטי. בפרפורמנס מפיקה הופמן באמצעות מעין בישול של אדמה מאיזור מסוים ומים ריחות קרובים ורחוקים, לדבריה, הריח מציף במהירות הגדולה ביותר את הזיכרון. מניפולציה על הזמן. הם נמצאים בעבודות הוידיאו שלכל אחת מהן משך ויחס שונה לזמן: צילום שמוגבל לזמן המעבר עד לעלות השמש לבין הזמן שמקבע את האנשים במצב אינטנסיבי מסוים לבין פגישה שלא תלויה כביכול בזמן ובמצלמה. פעולות אלה מטשטשות את הזמן ומשחקות בו, הזמן הופך לייצוג של יחסי הגומלין בין האדם לבין הטבע וכן עוסק בטבעו של האדם. הזמן שלא תלוי באדם והאדם שתלוי בזמן. שבלונות הגויאבה שתלויות בכניסה בדרך אגב, מזמינות את המבקר לעשות פעולה אחת תמימה או רדיקלית ולסמן במילה, בשפה את השביל שהתבקשנו לשכוח. את השביל לביירות, לקונטרייה, את החיבור שקדם לנו, שקדם בזמן לחלוקה המערבית. 

קו הגבול, קו המסלול, שבור. נפרם ומבקש מהצופה להאמין שניתן לחברו מחדש ולהשתמש בו כדרך להגיע אל מקום, או אל אופק מחשבתי חדש.

הופמן מעוניינת להגיע לריבוי המירבי בכל עבודותיה ולהשאיר את חווית הזמן פתוחה, כך גם הריבוי חוזר ב׳קרב יום׳ בו נמצאת הדמות בבניין נטוש בדרך לקונטרייה ברגע של התבודדות והתעמתות עם עצמה והיא שוטפת אותנו באינפורמציה אוטוביוגרפית, באינספור משפטים  בעלי זהויות שונות שנשלחים לכל עבר ופנימה אליה, בין פלסטיני לישראלי, בין גבר לאישה, אנו מועברים על ידי זרם מחשבתה בין השפות וכך גם בין כתוביות, מנסים לעקוב ולפענח את חווית הפירוק. אנו יודעים שהיא על שביל פליטים בדרך למקום שהגישה אליו נחסמה, החסימה והמצוקה הנפשית שלה מתרחשת בקורילציה עם החסימה הפיזית. הדמות עומדת מול הלא ידוע כפי שאנו מתבקשים לעמוד בתערוכה הזאת מספר פעמים. לחיות את הפיצול, הקונפליקט ולא תמיד למצוא פשר או פתרון אלא לשרות במקום התודעתי של המעבר. בין הלילה ליום.

אנו ממשיכים לוידאו ׳שמה׳, שמה שהיא הצבעה על מקום וגם שם לממלכה הגדולה הערבית שחרבה. אנו ממוקמים מול משאית שאליה הגיעו קיבוץ של אנשים, לא קיבוץ גלויות, אלא 

וכמובן הזמן שלא מדובר, הדרוש גם לעיכול של החשיפה, שהוא מתרחש מחוץ לתערוכה, הזמן שלאחריה, פתיחות המחשבה