מאתגר למצוא חוט מקשר בין העבודות ואני נשענת בניסיון להבין ולפרש חיבורים שעולים בי דרך שמות, התבוננות והקשבה. טרם הקישור, אני מתחילה בפענוח של כל עבודה בנפרד וכשהדברים לא ברורים, אני עומדת למול הניחוש. מרגיש כי איתור הדימוי הוא בחזקת רורשאך, שבפענוחו, יש להגיד דבר מה עליי. ב״יד ללא אורך״, כחמישה ראשים מביטים שמאלה, כאשר פורמט העבודה כמו תמרור מורה לכיוון הנגדי. בשכבת הציור הראשונה, דמויות רפאים בהירות, נמצאות סביב שולחן ומשחקות בקלפים. בשכבה העליונה, חלה התפרקות ומאפיינים אנושיים של שיער, נקודת חן, אישון, גבה, נראים כמעין סימני פיסוק. לעיתים יש סנכרון בין קו המתאר לבבואה אך לרוב קיימת הסתה, הקורת בין היתר בשל הגדלת הסימנים ואי התאמת קנה מידתם לאותן דמויות.

״בשידור״, מנחה ערב או זמר משקיע את כולו בבידור הצופים ושובה אותנו, אל מופע האגו טריפ המוזיקלי שלו. חיתוך הדימוי לשניים מחזק את אי השקט ויוצר תחושה כי קיים כיס אליו אנו יכולים להיכנס באל כורחנו. במופע הזה אין בידור ואין שחרור. ב״אין סיגנל, אין מענה״, אנו נלקחים שוב אל מבט שמזמין אותנו לשקוע במרחב של דמות נוספת, הפעם בעיי חרבות מדברי המזכיר את הנופים הסוריאליסטיים של איב טנגי. כמו ב״שידור״ ובעבודות נוספות, מתווספת אל הדמות הראשית, צורה נוספת של צל, השתקפות או דמות נוספת שמלווה או מאפילה עליה.

נשות הפחם בכניסה לחלל, נראות בתפקיד. הנשים נמצאות בעיצומו של רגע, בין קדמת הוילון בתא לבין הצד האחורי הנסתר. מרחב הביניים, מעצים את התחושה שהן כלואות במקצוע מפוקפק שבו הן נחשפות אל המבקרים, בהתאם לכללי המשחק שבחרו. בתיאור הסכמטי-מסכתי, נחסך מאיתנו הצימאון המציצני והן מקבלות מעטה המגן על זהותן הפרטית. בבחירה של הלפרין במיסוך יש שימוש באתיקה כאסתטיקה, ובאסתטיקה כאתיקה.

האישה האדומה מ״שיזפון״ היא כוכבת קברט נוצצת הנשענת כפופה בפוזיציה אינטימית, בחדרה הפרטי ברגע של נפילת מתח, לפני או אחרי הופעתה. המיקום נראה כחדר מראות בו היא ובבואתה כלואות יחד במחזוריות שגרתן התובענית. נראה שהיא והנורות מייצרות תאורה חמה שפועמת בכל רחבי החלל ויכול שהיא הכוח החשמלי הטוען את האישה בסט היכולות המנטליות שמצריכה עבודתה. ידי הלבבות שלה הן כמו הנשיקה שהיא שולחת אל הקהל, נשיקה המתאחדת לצורה אחת בשפתי הלב של נער הבובה מ״ערכת התפירה״ שממול. משם צורת הלב נודדת שוב אל אחד מארבעת סמלי הקלפים. 

ב״בוא מלאך״, אנו נחשפים אל שני עוברי אורח מוחשכים המתהלכים על קו חוף נמל הולנדי או פיורד סקנדינבי. הסצנה נראית כתמונה המתרחשת בתוך ועל בד וילון מתוח או פרגוד. על אף האנונימיות שבצלליות השטוחות והריבוד המישורי בעבודה, ישנה תחושה שאנו מסוגלים לתפוס את הדמויות ולהעלותן מהחושך אל האור. אפשרות הקירוב, מחזקת את הממשות של הדמויות והיחס שלהן אל הממשות שלנו - אנו קרובים לחלוק איתן את אותו המישור.

יש משהו אירופאי בעבודות והן נמצאות על הרצף שבין הציור היהודי לבין הציור הגרמני והצרפתי. הציור היהודי גלותי של חיים סוטין ומארק שאגל שומר על משטחי צבע עזים, על דמויות גרוטסקיות ועדינות שמישירות את מבטן, ברקע אקספרסיבי או בסביבה של סימבולים תלושים. הלפרין בשעטנז ה׳תמונות׳ מרככת גם את ההמצאות של הקומפוזיציות האלכסוניות הגסות של לודוויג קירשנר ואת הפירוק המכני והקריקטוריסטי של ג'ורג' גרוס בשילוב שהיא עושה עם חדרי המופעים המעומעמים והחדרים המרוקנים של אדוארד מאנה וטולוז לותרק. בתוך כל ה׳תמונות׳ שנראות כמו אוצר גנוז מתוך מזוודה שנשכחה ונמצאה על ידי הלפרין, היא שותלת את הלא מודע שלה המדומיין והזכור בתרגום מופשט ופיגורטיבי, מהודק ויפה להפליא.     

ֿהאניגמטיות היא חלק מרכזי בעבודותיה של הלפרין, בטכניקה ובמושא יחד. אנו עדים לפרקטיקת ההתבוננות של האמנית, לריכוז בו היא שוקעת עד שהאובייקטים - סובייקטים מתפרקים לכדי אנונימיות שמפעילה דרך הצמצום את באי התערוכה. מוטיב החיים הכפולים מתקיים בעבודות רבות, בפרפורמטיביות של פיגורות מסוימות למול החיים שמאחורי הקלעים, בחיתוך עבודות לשניים, שמזכיר את פונקציית החתך ״הקורא לך והבולם אותך״ של לוצ׳יו פונטנה ובתיאור המהדהד של הפיגורות המתפרקות לחיים פיזיים נוכחים ולשאריות ועקבות שמשתחררות מהן. מוטיב זה, יכול להקרא גם כהופעה סימולטנית של החיים, והמתים המלווים אותם או שלאור הצמידות של הבבואות אל הדמויות, מדובר בחלק המת שבנו, המתנהל לצד החלק החי שלנו, כשני דחפים - הארוס והתנטוס.

נעים ומהפנט להיחשף ולשהות בחלל הנדיב והמסקרן של הלפרין, בעולמות שהיא נכנסת אליהן ובחיבורי השפות והאירועים שהיא מורחת למימד האחד של הנייר הנכסף. יש אינספור מילים של פעולות ותחושות שניתן לחוות בחלל כמו איתור, פילוס, הופעה, בקיעה, עצירה והמתקה.      

הקירות מייצרים חוויה קונטרסטית מעוררת ומאפשרות התבוננות וקלילות בתוך שדות הצבע הטעונים של דם ותשוקה, אור, מים, אדמה וארץ.

לתערוכה

צילום: ליאת אלבלינג

 תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות