גאות, ברזל, רדי מייד, 2025, מידות:  2.10/1.45/1.00

מאז ומעולם התעניינתי במונומנטים. בעבודות הפיסול שלי תמיד שאפתי לגעת באיזו איכות מונומנטלית - בנוכחות עוצמתית, רגשית ועמוקה. המונומנטליות באה לידי ביטוי גם במובן המקובל של קנה המידה. הפיסול שלי רוצה להיות גדול וסולל את הדרך לתהליך מפרך. הקושי הגופני הסיזיפי יחד עם הלכלוך, התכנון והמשקל, יוצרים את המאבק ההכרחי להולדת הפסל.

לאחרונה למדתי כי ראש עיריית ירושלים משה ליאון דחף להקים את ״האנדרטה להנצחת הנופלים והנרצחים הירושלמים במלחמת חרבות ברזל״ בספטמבר 2024. מבנה ברזל עצום הוקם מול הספרייה הלאומית. אני זוכרת את ההלם שעוררה בי ההחלטה להקים אנדרטה עוד בעיצומה של המלחמה. אלא שגם אותי תקף בימים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר רצון עז לבנות אנדרטה. תהיתי לעצמי מדוע, הרי הארץ מלאה בהן. למול מאמצי הסיוע הקולקטיביים לאחר הטבח, הרגשתי שאולי זה הדבר שאני יכולה לעשות תוך שעלה בי הספק לגבי היכולת של אמנות לעשות ולהשפיע.  

האנדרטה היא פסל אידיאולוגי, סימן פיזי קונקרטי הניצב במרחב הציבורי. כפסל דידקטי היא נוצרת במטרה ״לזכור״, כלומר להנציח אישיות משמעותית, אירועים חשובים, או ערכים נעלים. האנדרטה הינה מושא זיכרון קולקטיבי אשר מהווה נדבך בכינון נרטיב משותף של אומה או קבוצה. כחלק ממנגנון של ייצור נראות ציבורית אידיאולוגית, האנדרטה מייצגת פרשנות קבועה, מסר או סיפור שכמעט תמיד הינם חד צדדיים וחד משמעיים. אנדרטאות ומונומנטים נוכחים במרחבים דמוקרטיים וטוטליטריים כאחד. צורת האנדרטה עברה אבולוציה בין מלחמות העולם והאמנים.ות תפסו עמדות שונות ביחס לאסתטיקה והפונקציה שלה. האנדרטה הפכה לאובייקט שנוי במחלוקת והיא עוררה בשנים האחרונות גלי מחאות נגד המשך הופעתם של מדכאים בכיכרות הערים, כדוגמת פסלים של מנהיגי הקונפדרציה בארה״ב. המפגש בין חזותיות העבר לבין ערכים חברתיים שונים ומשתנים בהווה מנכיח את מורכבות הופעתו של המונומנט בצומת של יחסי כוח משתנים ואת החובה בקיום שיח ביקורתי אודותיו. 

אל מול המונומנטליות שבבסיס צורת ההנצחה המסורתית עלו בעשורים האחרונים צורות זיכרון חלופיות - מונומנטים-נגדיים המתנגדים לאנדרטה כסמל אליטיסטי של כוח ובמקומה נרתמים לייצוג מגוון, רגיש, שאינו עוין. כתחליף לחומרי בנייה עמידים כברונזה ואבן, שנתפסו מתאימים להנצחת אובדן וגבורה, המונומנט-הנגדי נוצר מחומרים ארעיים, זולים, שקופים וכמופע שברירי, מפוצל ופעיל. 

האנדרטאות המודרניות אימצו את המתכת המרותכת התעשייתית, את הפלדה (סגסוגת הברזל), כחומר שמביא עמו איכויות ומשמעויות שונות; מצד אחד הפלדה מסמלת קִדמה ובנייה ומצד שני היא הרס באש, חלק ממלחמה וחורבן. מתח זה הקיים כבר בחומר עצמו תאם להבנת המוות כחלק אינטגרלי מהחיים. 

האנדרטה שיצרתי עשויה שאריות ברזל. כל חתיכה נאספה מזירות שוליים שונות בירושלים: מן הרחוב, מסדנת המתכת וממגרש מתכות בתלפיות. כל אחת עברה עיבוד שונה ויכלה להתגלגל בצורות שונות או פשוט להיזרק. לצד השאריות התווספו חפצים יומיומיים פונקציונליים כעדות לחיים אנושיים - כמו הסיר המאזכר סירים ריקים של הילדים המורעבים בעזה. מאז ומעולם, בן האנוש התקיים לצד חפצים ואלמנטים ארכיטקטוניים וכעת בזמן הווה, ניכר האיחוד הכואב, המתקיים גם במותו: יסודות הבניינים נחשפים דרך מיטוטם, בין ההריסות מתגלות גופות ותכולת הבית נפלטת לאחר פיצוץ של המרחב שהיה פעם אורבני. שאריות הברזל באנדרטה מוגנטו לקומפוזיציה שנבנית בהשתנות מתמדת מתוך משיכה ליופי, התבוננות ותחושות אפוקליפטיות. המשחק עם התכונות המכניות, העיצוב והחיבור של החומר הקשה והקודר בחום גבוה, הניסור, השיוף, והאפשרות לעשות איתו כבשלי משכו אותי, לצד הבדיקה של מידת הרגש שברזל יכול לעורר. יש בפסל מן הניסוי, ההרהור, ההתחבטות והדיאלוג עם צורות העבר למול מציאות החיים הנוכחית. 

אנדרטה למה? האם היא מבכה את טבח השבעה באוקטובר, את החורבן בעזה, או את שני אלה יחד, מערבבת ״מנצחים״ עם ״מנוצחים״, מדכאים עם מדוכאים. תהיות רבות עולות אל מול מופע הזיכרון שנבנה בעת שבה הכל עוד ממשיך להיהרס. האם למול ההיקף המפלצתי של ההשמדה והמחיקה אני מחויבת לייצג או לצאת במסר חד משמעי? האם בפיסול האנדרטה אני משעתקת את המיליטריזם או פונה לאתיקה אחרת? האנדרטה שלי פתוחה לפרשנות. אולי פתוחה מידי. ואולי האנדרטה היחידה שמן האפשר היא זו לזכר פשעי מלחמה, והיא עדיין לא יכולה לקום במרחב הישראלי שספוג בהכחשה וסבור כי בצד השני לא קיימים חפים מפשע - לא רופא, לא משוררת ולא ילדים.

נניח שעשינו זאת (שפל), הדפסה דיגיטלית על נייר, 7/10 ס״מ, 2025

הבחירה בפורמט פתקי ההצבעה, פתק נייר בגודל 7/10 ס״מ, שחור על גבי לבן, הוא מפגש בין הצורה הקריאה ביותר לבין המסר הנעלם ביותר. 

״נניח שעשינו זאת״ או בגרסה המקורית שנכתבה בסקצ׳בוק שלי לפני מספר חודשים - "supposed we did this". מילים נטולות הקשר ציוו עלי לעשות בהן שימוש בתערוכה הנוגעת בעצבים החשופים של המצב. ״נניח שעשינו זאת״ היא דרך להעלות רעיון או הצעה; הצעה תיאורטית, אפשרות לביצוע, התבוננות על תוצאה אפשרית. פתיח זה תלוי טון והקשר, הוא ניסוי מחשבתי שמציע לעצור ולבחון את השלכותיה של הפעולה: בדיקה של תרחיש היפותטי הקושר אותנו לרצח המוני שמתבצע בעזה, מעלה אותנו מדרגה אחת בסולם ההכרה. ניסוח זה מחזיק מצד אחד את ההודאה על חלקנו באסון שמתבצע בעזה ומצד השני שומר עוד רגע על עמימות, על המימד הפנטסטי לגבי התרחשות אפשרית. פתקי הצבעה בקלפי מהווים ערוץ תקשורת והשפעה בין הצד הבוחר והצד המבקש להיבחר. בשיח הציבורי הישראלי, אנו שומעים על רגשות הבוחרים למול תוצאות הבחירות: אלה שזכו להיות מיוצגים לעומת אלה ש״נחטפו״ בידי נציגים מסוכנים. בתום הטקס הדמוקרטי, הבוחרים מעבירים את ייצוגם לידי מקבלי ההחלטות. הנבחרים מצדיקים את הנעשה ללא עוררין או שמתלוננים על כבילת ידיהם. בכל מקרה, במצב הנוכחי של ״מלחמת אין ברירה״, שניהם נופלים אל ההכחשה.

״דע את האויב״ קיבל אישור פטישסטי. הטראומה שלנו מקדשת את כל האמצעים. אנו, בתמיכה או בצער, יוצרים בור אנושי גדול, שפל תהומי שבו קדושת המשך ההרג נעלה על קדושת החיים. מראה עיר שטוחה קרע אותי מבפנים. למול הרצון לא לקום לסיוט שהוא המציאות, אנו מחרישים, מתעוורים, נותנים לדברים לקרות, למכונה לירות.