אני עוסקת בהתנגשות בין שני צירים: ציר ארצי, בעל חומר ודמות, של התבוננות חזיתית או מטה אל הקרקע; וציר עליון, של התבוננות מעלה אל השמיים. בנוף הארצי, מוצגים שלושה פסלים פיגורטיביים סמי-קלאסיים המדמים מונומנטים פיסוליים מהמרחב הציבורי בערי אירופה. המרחב האירופי המעוטר באיקונות ומרטירים נוצריים, מעניק לצופה הישראלי.ת רגעים נורמטיביים של התרוממות רוח למול נכסי תרבות נשגבים, פרי מסורת אסתטית עשירה. ואילו ממעל, במקום שבו אמור היה להשתרע נוף שמיימי פתוח ואינסופי, מופיעה רשת שתוחמת את מרחב התצוגה ועליה מושלכים פתקים, כרוזי נייר. 

הכרוז, מכשיר לחימה ותיק, נתפס כסימן מוסרי הפותח מרחב פעולה לגיטימי: אנו, בני התרבות הזהרנו בהנחיות כתובות את בתי עזה באשר להפצצה שתבוא עוד רגע קט ותחריב אותם. הדימוי של פתקים המתפזרים כקונפטי או כלהק ציפורים על ידי צה״ל הוא מחזה עוצמתי - יופי קצר כפתיל דולק הנמוג לכדי זוועה. צורת המסירה המנכיחה שליטה טכנולוגית וצבאית בשמיים - נקודת התייחסות רוחנית אוניברסלית - מעידה על יחסי מוען-נמען אכזריים המתירים את מותם של הנמנעים. בקלות הדעת אנו מקבלים כי אדם נדרש לעזוב באחת את ביתו וקניינו ולנוע הלאה מבלי שיהיה לו לאן לחזור. 

בתוך תקופת השפל של המלחמה, ובה מעשים שהתחילו בפתקים, אני חושבת על  התהום שנפערה בין "כאן" לבין אירופה. היכולת לתכנן וליצור חיבורים עם היעד הנכסף הצטמצמה ותחושת ״התייתמות״ ממשפחת העמים שוררת. אנו מתבוננים ב״שם״ מאי המצורעים וה״שם״ שינה את אופי מבטו בנו. אנו ששמטנו את הקרקע מתחת לפלסטינים בעזה, הפלנו גם את עצמנו, מועדים נצחיים. בתוך צעקה פנימית של חווית החיים הנוכחית, נוכח  שבר של משמעות ואמונה בערכים הומניים. המפגש עם גבולות הקיום – השמדת תנאי החיים, התמותה ונקודת האל חזור – ערערה אותנו עמוקות עד כדי שעצם הראייה קהתה.

במרחב אלגנטי של פסלים וסככת רשת עדינה, אני נמצאת במחול שדים מול מה שאבד - תמימות ונחת מול פסלי הגוף הקלאסיים במוזיאוני אירופה. רגעי ההשתאות וההשראה החיוניים לאמנות החווירו, והלבן שפעם היה נקי יותר הוכתם. ספקטרום של לבנים נמתח בין לובן הפתקים לפסלי הנשים דרך מעשה ההכתמה. הלבן שסימל עבורי בעבר פוטנציאל, נמשח בלבן אטום, מחוספס ועיוור של טיוח. במקביל, הפסלים הקלאסיים מהדהדים וויטוושינג קדום יותר - אירופה כמייצגת ערכים חופשיים לצד מדיניות של התערבות גלובלית דכאנית בעבר ובהווה. עם תום תקופת הימים הנוראים של חשבון הנפש ולאור מציאות שבה הלידה התקרבה אל המוות, אני תוהה האם אי פעם יחזור הלבן להיות נקי ופתוח שוב.

ז׳אן ד׳ארק - במקום נוף, 2025,  עיסת נייר, גבס, שפכטל, קלקר, רדי מייד, רשת ונייר

צילום: מינה ריינגולד

תודה מיוחדת לאילנית קונופני וד״ר שאול סתר