בקומת הכניסה אל הגלריה, עומדות מימין שתי רגלי חימר עצומות ומופרדות ומבעד לראייה עכשווית, יש בהן מן הגנריות. איכותן, מתקבלת מתוך הבחנה קרובה בחריטות סמיילי המעטרות את ציפורניהן, אסתטיקה הנראית מפתיעה לתקופתה. אך דווקא הבחירה הפונקציונלית הנדרשת לסימון ״ימין״ ו״שמאל״ באיזור התפר של הפרגמנטים, כדי למנוע בלבול בהרכבתן מחדש לאחר השריפה בתנור, היא זו אשר מחזקת במיוחד את הייחודיות שבהן, בשל כפל המשמעויות - זו ההכרחית, זו השולחת לעמדות פוליטיות וזו המזכירה את הפקודה הצבאית איתה אנו מוזמנים להיכנס לתערוכה.

שמשי היא האמנית השנייה בסדרה שאינה בין החיים. הפעם, ישנה התאמה הדוקה בין הטקס המיסטי של העלאה באוב - שבו מנסים ליצור קשר עם נשמה של אדם שמת ולקבל ממנה מסר - לבין העיסוק בשמאניזם ובמפגש שבין אובייקטים ובין הניסיון לנטוע בהם אנרגיית חיים ומסר, המופיעים בפסליה. זוהי תערוכה היסטורית - קיבוץ גלויות של עבודות מתוך עזבונה שנוצרו בין שנות ה60 לשנות ה90 - אשר חושפת אמנית מרשימה ומרתקת לאין שיעור, שנעלמה מהתודעה והקאנוניזם הישראלי. שערי עזבונה נפתחים כאמנות עכשווית ״קדומה״ לצד האמנות העכשווית הטרייה ביותר של היום, בתערוכת הבוגרים של בצלאל. התפעלותי, למול ההיכרות הבלתי אמצעית עם יצירתה, מייצרת עין ביקורתית יותר כלפי המוצג בסמוך אליה.

התערוכה מתרחשת, בזמן שבו השמאניזם והרוחניות באמנות, זוכים לכבוד ומקום רב בתערוכות האמנות העולמיות, אחרי אבולוציה של יחסים מורכבים: בין דיסציפלינה של אנתרופולוגיה פולשנית ומעוותת, אמנות מודרניסטית אירופאית השואבת מן הרחוק והאחר, דרך בויס כאמן-שאמאן ועד לתקופה שבה אמנים ממדינות הדרום הגלובלי, מציגים עצמם באופנים מסורתיים שונים. בטוטם המופשט, הנושא קמעות, מסופקת הצצה קטנה אל אותו עיסוק בשאמאניות דרך הרפטטיביות שבה היא מתעדת קורות חיים לקונים, הומוריסטיים וסתמיים: ״שמשי, שמאן וקלישאות״.    

התערוכה מלאת עונג פיסולי, רגשי וטקטילי שמתקיים בדרך מעניינת אל מול צורות עצורות, מעודנות בגסותן ושמורות שלא כראוי. נכון היה לתת לה במה כיוצרת-אוצרת מעוררת השראה וכדאי שזו רק ההתחלה של מופעי עבודתה בעת הזו. ההצבה בחלל, מרווחת ונעימה, אך אם זאת, היו שלושה אובייקטים חלשים ומיותרים: בתים קטנים וחוליית חימר זקופה. רצוי היה לשבץ עבודות אחרות שהיו מחזקות מסגור כלשהו של התערוכה. ״המסגור״ - משמעות התערוכה / כוונתה לא מספק, גם אם הנושאים המדוברים קיימים בעבודתה, העבודות נראות כלקוחות מעולמות וזמנים שונים ולא ברור האם לא מדובר ברצון חזק להצגתה כמעין תיקון חשוב גם במחיר של חיסור יצירות. בנוסף, גם אם שם התערוכה, נלקח מתוך פסל המתכת המוצג, אין הוא מצליח להחזיק מורכבות מספקת. כדאי היה שהיה מחזק במקצת את מנת המיסתורין או העומק הנוספים הנדרשים בתערוכה. בהצבה, הייתי מנסה לייצר תקשורת קרובה יותר בין הפיגורות לקהל. מה היה קורה אם פניהן היו מקבלות את פנינו עם כניסתינו לחלל. במיקומן הנוכחי, הן כלואות בתוך עולם פנימי ומסוגר, ספק אלים שמונע מפגש אחר איתנו ועם שאר הפסלים. בכל מקרה, כדאי הצגת עבודותיה גם במחיר של אי דיוק, אין ספק שזה יוצר תיאבון לעוד.

 תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות